שירותים על גלגלים

Cassette Potty סיר לילה נייד

כשרק הכרתי את נדדת יעקב הצביע על קופסאת פלסטיק לבנה ואמר: "קניתי לך שירותים." אני שאלתי: "נראה לך?" וחשבתי לעצמי שלעולם אסתדר בלי שאצטרך לעשות לא מספר אחד ובטח שלא מספר שתיים בנדדת - אמצא חניונים שיש בהם שירותים ציבוריים, אחנה צמוד לחורשה הרחק מעינֵי מטיילים אחרים, בלילה אחפור בור ואעשה בו ואז אכסה וכן הלאה.

עכשיו, על גבול צרפת - גרמניה, אני מגיעה לחניון שאין בו עץ, אין בו שיח, אין בו סלע, אין בו שירותים ציבוריים ובעיקר אין בו חושך! מכל עבר פנסי תאורה אימתניים מאירים את החניון כל הלילה. אני מבינה שאין ברירה, הגיעה העת להכיר את את השירותים הניידים - איך ממלאים חומר שטיפה? איך בכלל שוטפים אותם? איך מפרידים את מיכל הקיבולת מהמושב? והחלק המגעיל ביותר, כיצד והיכן נפטרים מהגועל נפש?

בזמנו, במיינץ גרמניה, כשיעקב הצביע על השירותים הניידים שייטה לחניון בו עמדנו מכונית מרצדס לבנה. יעקב אמר: "או, הינה רמי השותף שלי. הוא שכן שלך." "סליחה?" שאלתי וסקרתי את האיש הלבוש ספורט-אלגנט שמשך עצמו מתוך המכונית. "הוא מכפר קרע," הסביר יעקב. "אה," הנהנתי. רמי לחץ ידי בחום וקלט שאנחנו באמצע סקירת השירותים. "תשמעי," הוא אמר "כל מה שאת צריכה זה שקיות זבל גדולות, שחורות, הֶבִי דיוּטי, וללמוד איך להפריד בין הקקי לפיפי." העפתי מבט מבולבל לעבר יעקב. הוא הנהן ועשה תנועה עם האצבע "תקשיבי לו." הקשבתי ורמי הסביר.

ובכן, אם רוצים לשמור על נקיון השירותים עושים בהם רק מס' אחד ומה עם מספר שתיים? אחרי שגומרים עם מספר אחד, שוטפים עם חומר החיטוי ובזמן הזה גם מחזיקים חזק בפנים את מספר שתיים. אחרי השטיפה מכניסים לאסלה שקית זבל גדולה שאת שפתיה מקפלים סביב שולי האסלה (נו? כמו שמכניסים שקית זבל לפח זבל) אחר כך מורידים את המושב ומחרבנים. מיד עם סיום החירבון קושרים את שקית הזבל חזק, יוצאים מנדדת ומשליכים אותה אל תוך פח האשפה הקרוב ביותר (שלפעמים הוא במרחק נסיעה של כמה קילומטרים). "אף אחד לא יודע מה יש בשקית, אף אחד לא שואל, השירותים נשארים נקיים תמיד ואת לא צריכה להתעסק עם חרא בכל מיני חניונים ציבוריים." רמי סיכם ואני לגמרי לא השתכנעתי.

אז איך מבררים כיצד לתפעל בפעם הראשונה את בית השימוש הנייד? כמו תינוק בן יום, לוקחים אותו על הידיים ועושים סיבוב בחניון הגדול בו חונות עשרות נדדות שבכולן יש בית שימוש נייד כזה או אחר ומקווים שמישהו יבוא וישאל עם אני צריכה עזרה עם הקטנצ'יק. וזה בדיוק מה שקורה. תוך דקות מקיפים אותי כמה יודעי דבר, נודדים ותיקים שבערובביה של גרמנית, צרפתית ואנגלית מסבירים ומדגימים -" זה הכפתור של השטיפה, כאן הפקק שצריך לפתוח ולשפוך לתוכו את חומר החיטוי, יש לך חומר? כי אם אין לך אני יכול לתת לך רבע בקבוק. את חומר החיטוי כדאי לערבב עם קצת מים, זה עדיין מחטא אך מחזיק יותר זמן...." הנוודים האלה, כמוני, כולם קמצנים. הרי כדי לנדוד צריך להסתדר עם כמה שפחות הוצאות.

שיעור בשימוש בית השימוש

הבחור עם הקוקו מביא את חומר החיטוי ושואל מהיכן אני. אני מהססת לפני שאני אומרת "מישראל" אך הוא דווקא מתלהב ומספר שפגש ישראלים רבים במסעותיו, ושעכשיו הוא חוזר מסין - "מה? נהגת כל הדרך מסין לכאן?" אני משתוממת והוא אומר: "כן, כן. ואף מצאתי את אהבת חיי ואנחנו עומדים להתחתן..." אני מרגישה אושר שכמוהו אינני מכירה. הינה עוד אנשים שחיים מעכשיו לעכשיו ושלעתים, על הדרך מוצאים את הדבר שכלל לא ידעו שאותו הם מחפשים. יש אור בקצה המנהרה.

המסע שלי כרגע כרוך בשליטה על שרירי הסוגר התחתוניים שלי. הלב הולם, ההתרגשות גדולה - האם אצליח לשחרר סוגר אחד ולסגור את השני? אני מצליחה! האסלה נשטפת כפי שהוסבר, שקית האשפה נפתחת ונפרסת על פני האסלה והכול מתבצע באופן מושלם. החבר עם השיער הארוך מצא כלה ואנחנו מצאנו הקלה נפלאה. חסל סדר חיפוש "מקומות". מעתה אפשר לעשות הכול בנדדת ביעילות ותוך שמירה על כל כללי ההיגינה. אני קושרת את שקית האשפה, יוצאת מנדדת ומשליכה את מוצאות גופי לפח האשפה הרחוק.

בלילה, כל כמה דקות, הרכבת החשמלית מלחששת ומצלצלת בדרכה אל יעדה. אני שוכבת על הגב ושרה אָ-קַפֵּלָה "גשר על מים סוערים" של סיימון וגרפונקל. החיים מופלאים.