זיוני שכל
Updated: Apr 19, 2024
ויכוח גדול מתנהל בינינו, כלומר, ביני לבין עצמי. הויכוח סובב סביב החושפנות הזאת הנוגעת לטיפול בדפוסים. אך כל הטיול הזה לא היה קורה ללא התהליך שעברנו כדי להשתחרר מכול מה שהחזיק אותנו במקום שבו הוחזקנו. אז כשיהיו לבלוג הזה קוראים, ייתכן שרבים מהם יגידו: "מה היא מזיינת לנו את השכל עם הכיווצים, והמחויבות והאשמה ותנשמי לכאן ותנשמי לשם". אנו מצהירות שללא הנשימות לשם ולכאן וללא הזרימה של מה שזה לא יהיה בגוף שלנו כול המסע הזה לא היה קורה.
אילוסטרציה של זרימהה מבוססת על ציור מאת האומן יוחנן ארנון.
עד שלא חווים את הזרימה הזאת בגוף לא מאמינים שהיא מתחוללת. והמיוחד בתופעה הזאת הוא שמיד לאחר התרחשותה המצברים מתמלאים, החשיבה מתחדדת, כל הדייסה שהייתה לפני רגע בקערת המוח נעלמת ואנחנו יודעות בדיוק מה עלינו לעשות וכיצד עלינו לעשות זאת.
גם אם איננו אוהבות לטוס, המהלך הראשון, הברור מאליו הוא לרכוש כרטיס טיסה. דף גוגל נפתח ואנו מקלידות "טיסה מנתב"ג לאנטליה". בעוד אנו מקליקות ונופלות בצניחה חופשית אל תוך מאורת הגוגל, לא יאומן, אך אנחנו מרפות את הכתפיים ונושמות לסרעפת ומפחדות ורועדות ומזמינות כרטיס חד כיווני לעיר הקיט בטורקיה.
"גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן," אומר הפתגם הסיני העתיק. הצעד הקטן הענק שלי היה ללמוד לפחד. תודה לשלומית ותודה למפתח השיטה שלא נזכיר את שמו כאן.
בחודשים האחרונים שלפני היציאה לדרך, שורה של ניסים התרחשו בזה אחר זה. ראשית, נלקח הפסנתר. לא יאמן אך איזו גברת רצתה את הזייפן הזקן ואף שילמה את ההובלה - הוצאה לא קטנה, והופּ הלך הפסנתר. שנית, התכנון היה ללכת ברגל את דרך ליקיה מאנטליה במזרח, לאורך צוקי הים התיכון ועד לפֵתִי'יֶה במערב, מרחק של כ-500 ק"מ. כשסיפרנו על התוכנית ליודעי דבר הם נענעו בראשם והרימו גבה. אבל תוכנית היא תוכנית ואנחנו מיטיבות לכת. הבעיה הייתה שלא היה עם מי ללכת, ולצעוד בדד בשבילים נעלמים בארץ נוכריה זה גובל בחוסר אחריות שלא לומר בטירוף מוחלט. לא ידענו מה לעשות אז פחדנו לנו בשקט וחיכינו שמַשהו בעניין הזה יקרה.
ומשהו קרה. הקנדית התקשרה.
היא שאלה לשלומנו ומה התוכניות וסיפרנו שאנחנו מתכוננות ללכת את דרך ליקיה שבטורקיה. הקנדית השמיעה קולות של צהלה ואמרה "אני חולמת כל יום על דרך ליקיה." שאלנו: "רוצה לבוא?" והיא השיבה "אחזור אלייך בעוד יומיים." היא חזרה והודיע שהכרטיס לטורקיה נרכש ושבשמונה עשר באפריל ניפגש באנטליה.
ושוב הסרעפת מתקשחת והגרון יבש והצוואר שוקע אל תוך כתפיים מכווצות. מה אעשה עם הקנדית באמצע שום מקום? מה, נצטרך לשון בחדר אחד? להחזיק פלוצים חזק בפנים? ואיך נסתדר בצמידות כזאת ללא מנוחה אחת מהשנייה? הכול מתערפל, המוח הופך לדייסה. אני מרגישה מאוד לא טוב. ואז אנחנו זוכרות שאפשר לנשום אל הסרעפת, ולהרפות את המצח ואת העפעפיים ולהפסיק את כל המשפטים וסימני השאלה שמייצרים את הדייסה.
אם כן, כל הטיול הזה לא היה קורה ללא התהליך שעברנו כדי להשתחרר מכול מה שהחזיק אותנו במקום שבו הוחזקנו. אז כשיהיו לבלוג הזה קוראים, וחלק מהם יגידו: "מה היא מזיינת לנו את השכל עם הכיווצים, והמחויבות והאשמה ותנשמי לכאן ותנשמי לשם", אנו נחזור ונצהיר שללא הנשימות לשם ולכאן וללא הזרימה של מה שזה לא יהיה בגוף שלנו כול המסע הזה לא היה קורה.
וַתָּבוֹא בָחלום הָרוּחַ וַיִּחְיה.
Коментарі