זיוני שכל
- havasalad
- 21 במאי 2023
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 17 במרץ
ויכוח גדול מתנהל בינינו, כלומר, ביני לבין עצמי. הויכוח סובב סביב החושפנות הזאת הנוגעת לטיפול בדפוסים. אך, לדעתי, כל הטיול הזה לא היה קורה ללא התהליך שעברנו כדי להשתחרר מכול מה שהחזיק אותנו במקום שבו הוחזקנו. אז כשיהיו לבלוג הזה קוראים, ייתכן שרבים מהם יגידו: "מה היא מזיינת לנו את השכל עם הכיווצים, והמחויבות והאשמה ותנשמי לכאן ותנשמי לשם". אנו מצהירות שללא הנשימות לשם ולכאן וללא הזרימה של מה שזה לא יהיה בגוף שלנו כול המסע הזה לא היה קורה.
אילוסטרציה של זרימהה מבוססת על ציור מאת האומן יוחנן ארנון.
עד שלא חווים את הזרימה הזאת בגוף לא מאמינים שהיא מתחוללת. והמיוחד בתופעה הזאת הוא שמיד לאחר התרחשותה המצברים מתמלאים, החשיבה מתחדדת, כל הדייסה שהייתה לפני רגע בקערת המוח נעלמת ואנחנו יודעות בדיוק מה עלינו לעשות וכיצד עלינו לעשות זאת.
גם אם איננו אוהבות לטוס, המהלך הראשון, הברור מאליו הוא להחליט לאן נוסעים אך על כך אדון בהמשך. המהלך השני הוא לרכוש את כרטיס הטיסה. דף גוגל נפתח ואנו מקלידות "טיסה מנתב"ג לאנטליה". בעוד אנו מקליקות ונופלות בצניחה חופשית אל תוך מאורת הגוגל, לא יאומן, אך אנחנו מרפות את הכתפיים ונושמות לסרעפת ומפחדות ורועדות ומזמינות כרטיס חד כיווני לעיר הקיט בטורקיה.
"גם מסע בן אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן," אומר הפתגם הסיני העתיק. הצעד הקטן הענק שלי היה ללמוד לפחד. תודה לשלומית ותודה למפתח השיטה שאת שמו לא אזכיר כאן. אבל, בזכות שיטתו ובזכות מיינדפולנס, מדיטציה ועבודה עם הגוף, למדתי כיצד לתת לפחד הזה לנדוד חופשי בגופי ובתמורה, הפחד הזה אפשר לי לנדוד חופשיה בעולם.
בחודשים האחרונים שלפני היציאה לדרך, שורה של ניסים מתרחשים בזה אחר זה. ראשית, נלקח הפסנתר. לא יאמן אך איזו גברת רוצה את הזייפן הזקן ואף משלמת את ההובלה - הוצאה לא קטנה, והופּ הפסנתר איננו. שנית, התכנון הוא ללכת ברגל את דרך ליקיה מאנטליה במזרח, לאורך צוקי הים התיכון ועד לפֵתִי'יֶה במערב, מרחק של כ-500 ק"מ. כשאני מספרת על התוכנית ליודעי דבר הם מנענעים בראשם ומרימים גבה. אבל תוכנית היא תוכנית ואנחנו מיטיבות לכת. הבעיה היא שאין לי עם מי ללכת, וצעידה בדד בשבילים נעלמים בארץ נוכריה, גובלת בחוסר אחריות שלא לומר בטירוף מוחלט. אני לא יודעת מה לעשות אז אני מפחדת לי בשקט וומחכה שמַשהו בעניין הזה יקרה.
ומשהו באמת קורה. הקנדית מתקשרת.
היא שואלת לשלומנו ומה התוכניות ואנו מספרות שאנחנו מתכוננות ללכת את דרך ליקיה שבטורקיה. הקנדית משמיעה קולות של צהלה ואומרת: "אני חולמת כבר הרבה זמן על דרך ליקיה." אני שואלת: "רוצה לבוא?" והיא משיבה "אחזור אלייך בעוד יומיים." נאמנה להבטחתה היא חוזרת ומודיעה שהכרטיס לטורקיה נרכש ושבשמונה עשר באפריל ניפגש באנטליה.
ברגע שנשמעות המילים "נפגש באנטליה", הסרעפת מתקשחת והגרון יבש והצוואר שוקע אל תוך כתפיים מכווצות. מה אעשה עם הקנדית באמצע שום מקום? מה, נצטרך לשון בחדר אחד? להחזיק פלוצים חזק בפנים שלושה שבועות? ואיך נסתדר בצמידות כזאת ללא מנוחה אחת מהשנייה בלי לריב? הכול מתערפל, המוח שוב הופך לדייסה. אני מרגישה מאוד לא טוב. ואז אנחנו זוכרות שאפשר לנשום אל הסרעפת, ולהרפות את המצח ואת העפעפיים ולהפסיק את כל המשפטים וסימני השאלה שמייצרים את הדייסה.
אם כן, כל הטיול הזה לא היה קורה ללא התהליך שעברנו כדי להשתחרר מכול מה שהחזיק אותנו במקום שבו הוחזקנו. אז כשיהיו לבלוג הזה קוראים, וחלק מהם יגידו: "מה היא מזיינת לנו את השכל עם הכיווצים, והמחויבות והאשמה ותנשמי לכאן ותנשמי לשם", אנו נחזור ונצהיר שללא הנשימות לשם ולכאן וללא הזרימה של מה שזה לא יהיה בגוף שלנו כול המסע הזה לא היה קורה.
וַתָּבוֹא בָחלום הָרוּחַ וַיִּחְיה.
יומן האומה
Comments