דנמרק - הורה האחזות
- havasalad
- 17 בדצמ׳ 2024
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 13 באפר׳
על מרפסת דירת בת דודתי מדרגה שניה אני עומדת ומשקיפה אל רחוב ברילנאי סטנדרטי. הטלפון מצלצל ומעברו השני זוג דנים שואלים אם אני עדיין מעוניינת לבוא לעבוד בחווה שלהם. כשבועיים לפני כן, באתר workaway, השארתי להם הודעה והנה הם חוזרים אלי ואנו פותחים בשיחת וידאו לבבית.
הוא, דֶני למהדרין, כחול עיניים, זהוב תלתלים גבוה וחייכן והיא נראית מָשהו מהמזרח הרחוק. הוא מדבר אנגלית קלוקלת במבטא דֶני חזק והיא מדברת אנגלית במבטא אמרקאי מובהק. הוא לרוב שותק והיא מנהלת את התחקור, איסוף המידע והסקת המסקנות. במהלך השיחה מסתבר שהאסייתית מדברת חמש שפות וגם כמה מילים בעברית היא יודעת. אני מתרגשת ובסוף השאלון הם אומרים שכן, כן, למרות גילי המופלג, אני מוזמנת לבוא לאודנס באי פוּן ולהתארח אצלם תמורת עבודה בגן הירק ובתחזוקת הבית. הנה מתגשם חלום נוסף מרשימת החלומות ויש לנו יעד בטוח והזדמנות להכיר ילידים דנים, לשהות במחיצתם וללמוד על אורחות חייהם.
ביום חמישי, השישי ביולי 2023, אני מגיעה לחניון הסוּפֶּר בכפר אֶרְבֶּק הסמוך לאודנסה, בדיוק בשעה שקבענו. הגברת מגיעה באיחור ומיד מסבירה שהמכונית מתחממת ושעליה להביא מים לצנן את המנוע. הייתי צריכה להבין מיד שזהו סימן לבאות. אני מחכה לה עד ששהיא חוזרת מהסופר המקומי וממלאת את הרדיאטור במה שנראה כמו מי ברז רגילים. אני בקושי מצליחה לא להעיר לה שמים רגילים ברדיאטור זה מאוד לא מומלץ.
אני מצפה שעם טריקת מכסה המנוע נצא לדרך אך לא ולא. השעה עכשיו חמש וחצי ובדיוק בשעה הזו הסופר מרקט הדֶני המתקדם מוציא את כל המוצרים שפג תוקפם וכולם מוזמנים לקחת את כל שחפץ ליבם חינם הביתה. מֶרְלֶן, הטעמה על ה-לֶן, מבקשת שאבוא עמה אל אזור הפג תוקף ובמשך דקות ארוכות בוחרת כרוב שראה ימים טובים יותר, גבינות לבנות שכבר בדרכן להפוך לגבינות צהובות ואף כחולות ועוד כהנה וכהנה מוצרים שניתן לאכול אך נדרשת להם מערכת עיכול קשוחה וחסונה. כמובן שבתוקף תפקידי החדש מיד אני מתנדבת לארוז את הפריטים בתוך שקיות רב פעמיות ולסחוב אותם בעקבותיה. לבסוף היא אומרת: "או- קיי, אני אוביל ואת סעי אחריי."
מיד במבואת הבית הכפרי העתיק אנו נתקלות באוֹלֶה, הבעל הדֶני של מרלן. ברגע זה הוא רכון על ברכיו ליד ערימת פסולת, חול ושברי צינור וידו האחת שלוחה עמוק אל תוך בור ברצפה. "היי!" הוא קופץ לעמידה ושולח יד בוצית ללחוץ את ידי. אני מבינה שבדנמרק לחיצת יד בּוֹצית היא חלק מהתרבות המקומית ומחזירה לו לחיצה חמה. הוא, בניגוד אליה, שואל לשמי וכשאני אומרת "חבצלת" הוא מנענע בראשו ואומר "לא, אנ'לא יכול להגיד את זה." שוב אני משתמשת בבדיחת ה-have-a-salad, והם שניהם צוחקים מאוד. מרלן מצליחה בקלות לומר את שמי. היא, כאמור, טובה בשפות. אבל אוֹלה בשום פנים ואופן לא מצליח ומחליט לקרוא לי "הָאוּסָלְט" שבדנית זה מלח הים.
מסתבר שאולה חופר את הבור כי צינור המים החמים התפוצץ ובחיוך שובה לב הוא מודיע שאין מים חמים אבל אפשר להתקלח במפעל בו הוא עובד שנמצא במרחק של כמאתיים מטרים מן הבית. כן, כן, שם יש מים רותחים עשרים וארבע שבע. מרלן שואלת אם אעדיף לשון למעלה או למטה ואני אומרת שאני כבר נורא רגילה לישון בנדדת. הם די משועשעים ואני מאושרת כי אני יודעת שאני צריכה את השקט שלי.
השטח סביב הבית ענק ויש בו לא מעט מבנים שבעבר היו רפת או דיר או לול או מפעל לייצור גבינות או יין או מחסן לאפסון חיטה או חציר. "וכאן היה פאב" אולֶה מספר לי כשהוא מראה היכן הכי כדאי להחנות את נדדת. אני מוצאת לי פינה שמוסתרת היטב ואוֹלֶה מחבר אותי לחשמל באמצעות כבל ארוך-ארוך. אין בעולם שמחה ממני.
בלילה, אחרי ארוחת ערב מספקת אני שואלת את אולֶה: "תגיד, אם אני צריכה פיפי באמצע הלילה, מה אני עושה?" והוא מצביע על כל הגינה העצומה ואומר "איפה שבא לך!" הוא מאוד מצחיק אותי ונדמה לי שגם אני מצחיקה אותו ושאיזה חום נרקם ביננו. נעים לי אתו. אם מרלן האנרגיה מעט שונה אבל, לפי שעה, לא כל כך איכפת לי. אני נפרדת מהם והולכת אל נדדת שלי.
בבבוקר אני קמה והולכת לחדר השירותים ומרלן מודיעה שעוד יומיים מגיעים עוד שלושה מתנדבים - זוג, היא אוקראינית הריונית והוא איטלקי וחוץ מהזוג יגיע עוד בחור איטלקי. אני מעט חשדנית ולא יודעת אם אלה חדשות משמחות או לא. מרלן מספרת שלזוג נסיון רב בהתנדבות בכל מיני מקומות בעולם ולגבי הבחור השלישי היא חושבת שהוא בא בעיקר כדי להתאמן על האנגלית שלו (לא ברור למה הוא בא לדנמרק אם הוא רוצה ללמוד אנגלית). בינתיים, מרלן אומרת, קחי לעצמך ארוחת בוקר ועוד מעט אולֶה יראה לך את הגינה ואת כל מה שיש לעשות בה. היא הולכת לענייניה ואני פותחת את המקרר. הוא כל כך מלא בכל מיני דברים בלתי ניתנים לזיהוי שאני מחליטה שאוכל את ארוחת הבוקר שלי בנדדת.
הסיבוב בגינה מאוד משמח. יש במתחם אגם קטן, עצים גבוהים, שיחים, דשא, תרנגולות, שני חתולים וכלב. אולֶה אומר שלמרות שגינת הירק נראית מאוד יפה, כל הפרחים הצבעוניים הם עשבים ויש להיפטר מהם. מתחת לפרחים מסתתרות חסות וצנוניות ושעועית ובצל ושום ועוד המון הפתעות. אולה נותן לי בגדי עבודה ויאללה אני מתחילה בעבודת הניכוש.
עוברים שלושה ימים ויתר המתנדבים מגיעים. אלסנדרו האיטלקי הוא חשמלאי מדופלם ומריה האוקראינית היא מורה ליוגה והם זוג והיא בחודש השישי להריונה. חוץ מהם מגיע גם מריוס, ילדון יפה שכזה שמתגורר על גבול איטליה-צרפת ליד העיר טורינו. אני מיד מתאהבת בכל השלושה. מה שמדהים אותי הוא שלאלסנדרו ומריה יש כל כך הרבה נסיון כמתנדבים שהם די מהר מתחילים לנהל את בעלי הבית. ודי בצדק. מסתבר שבעלי הבית - הדני והאסיו-אמריקאית, הם חסרי מושג בכל הקשור לתחזוק יומיומי של בית וגינה וחצר.
אולֶה הוא אגרן כפייתי והוא עובד, איך לא, במכון מיחזור. מה הוא מכון מיחזור? מכון שכזה הוא המקום שאליו מגיעים כל הדברים שפג תוקפם. במילים אחרות זה גן העדן האולטימטיבי של כל אגרן מצוי. וכול יום אוֹלֶה מביא הביתה, בירות וגבינות ונקניקים וגושי חמאה וקופסאות שימורים ופינות המחסנים, המבנים והבית עצמו מלאות במוצרים שאינם בתוקף אך "הם במצב מצויין" אומר אולה ומגיש לאפִּי גבינה להרחה.
לעומת זאת, אני מגלה שמרלן היא די כלומניקית מלאה בחשיבות עצמית ובכל פעם שהיא קוראת לי בשמי המלא אני יודעת שאני הולכת לחטוף נזיפה - "חבצלת!" היא היחידה שמסוגלת לבטא את שמי כראוי, "הסמרטוטים האלה, הם רק כדי לנגב את האבק מהמדפים והסמרטוטים האלה הם רק כדי לנגב את הכלים." אני מבינה שכדאי לא להתקל בה וזה פשוט למדי כי ברוב היום היא עושה דברים נורא חשובים באולפן ההקלטות שלה שנמצא בקומה השנייה ואני נמצאת הרחק משם בגינת הירק.
אבל מריה האוקראינית כלל לא נבהלת מההתנשאות של מרלן וביום השני להגעתה מודיעה לבעלת הבית שהיא עומדת לנקות את המקרר ושאת כל מה שיש בו היא זורקת כי יש מספיק גבינות, דגים מעושנים וקרקרים בבית כדי להאכיל גדוד שלם. להפתעתי הגמורה מרלן אומרת "בסדר" וממלמלת שיש לה המון עבודה "אַפְּסְטֵרְז" ונעלמת. למרות שמריה היא שליש מהגיל שלי אני מעריצה אותה. היא כזאת קוּלית.
בכול הזמן הזה צינור המים החמים שהתפוצץ עובר כל מיני סטטוסים. ממעמד של סתם צינור ישן שנוזל הוא עולה למעמד של צינור שמחר השרברב מתקן ולמחרת הוא עולה למעמד של צינור שצריך להחליף לפחות חלק ממנו ולאחר עוד שבוע ללא מים חמים הוא מגיע למעמד הנכבד של "מחר יגיע מומחה לבדוק את המצב ואולי יעשו מעקף." בינתיים אנחנו מתקלחים במים קרים או הולכים למפעל של אולֶה בו, אכן, יש מים רותחים עשרים וארבע שבע או שאנחנו לא מתקלחים. אני יודעת שמיכל המים בנדדת די מלא ולכן לעתים אני מחממת מעט מים בדוד הפרטי שלי ועושה מקלחת מקסיקנית (ראש, צואר ובתי שחי) בכיור ומרגישה מצוין.
העניין הזה של מכונות, מכשירים ומתקנים שמתקלקלים הוא מעין מגיפה בבית אולֶה ומָרלֶן (דגש על ה-לֶן). באחד מימי השבוע הראשון לשהותי במקום, התנדבתי לנקות את הקומה התחתונה של הבית ושאלתי אם, במקרה, יש שואב אבק. בעלי הבית אמרו "כן, כן, בוודאי!" וכמה דקות מאוחר יותר אולֶה הניח שואב עתיק לרגליי. "אולי הוא קצת סתום, אולי צריך להחליף את שק האבק, אבל את כבר תסתדרי האוסָלְט, נכון?" הוא מצחקק והולך לעבודה.
למרות שלפני תחילת השאיבה אני מחליפה את השק, שוטפת את הפילטר ובודקת את כל פתחי השאיבה אחרי כשעה השואב משתתק. אני מתחילה להבין שעל הבית רובצת קללה - קללת קלקול המכשירים, ושכל מכשיר שמגיע לבית הזה, בין אם הוא חדש, משומש או מוצג ארכיאולוגי, מהר מאוד שובק חיים. למשל, מכסחת הדשא שאולֶה מכיר לאלסנדרו גוועת ומתה לאחר כחצי שעה של כיסוח דשא. ועוד כל מיני כלים כגון חרמש מוטורי, מיקסר, מכונת כביסה ועוד ועוד ועוד. אני מודה לאלוהימה כל יום שיש לי את נדדת שלי עם המכשירים הקטנים שלי שלעת עתה מתפקדים כהלכה.
יום אחד, בעודי עובדת בגן הירק אני שומעת רעש מנוע טרקטור. אני מתרוממת ורואה את אולֶה נכנס לחצר הפנימית עם טרקטור חדש ועל פניו הבעת גאוה. הוא מחנה את הטרקטור מכבה אותו וקופץ אל חצץ החצר. השעה היא שעת הצהריים אז אני מצטרפת אליו לארוחת הצהריים שמריה מכינה. כולנו, המתנדבים ובעלי הבית, מתישבים סביב שולחן גדול ואוכלים סלטים נפלאים ולחם שנאפה בתנור שעדיין עובד וגבינות חסרות תוקף טובות וטעימות ומסיימים בקפה ובתֶה. כל אחד קם לענייניו, השולחן מפונה, אני שוטפת כלים ואולה מודיע שהוא חוזר למכון עם הטרקטור.
אני מניחה את אחרון הכלים לייבוש ומתכוונת לצאת כשאולה נכנס הביתה. "מה קרה?" אני שואלת "הטרקטור לא מניע," הוא עונה. "אה, או-קיי," אני מהנהנת וממשיכה אל גינת הירק.
אספר עכשיו על שני רגעים באמת מופלאים שקרו בזמן שהייתי בחווה הזאת. הראשון קשור לתרנגולת והשני קשור לברווזונים.
בחווה מסתובבות תרנגולות רגילות גדולות ותרנגולות משי קטנות. בזמן שאני מנכשת הן נעמדות מעברה השני של הגדר ותוך כדי קרקור וניקור מתקדמות בקצב שלי לאורך הגדר. בגינה הזאת האדמה כבדה למדי, כלומר, כהה ועשירה בחומרים אורגניים ובגלל שכל כמה ימים יורד גשם היא גם לחה. כתוצאה מכך היא מלאה בתולעים ובחרקים בכל הגדלים ומכל המינים. זה מה שבאמת מעניין את התרנגולות אך אולֶה לא מרשה להן להיכנס כי הן אוכלות הכל ויכולות תוך שבוע להפוך את גינת הירק למדבר שממה.
אני יודעת שיש חור בגדר שהתרנגולות טרם גילו. נורא בא לי להכניס אותן רק לרגע לגן עדן של כל תרנגולת. אז אני הולכת ונעמדת ליד הפרצה בגדר. הן מגיעות לשם מיד אך רק אחת מבינה שאפשר לעבור דרך הפרצה מהצד הזה של הגדר אל הצד השני וזה מה שהיא עושה. היתר מצקצקות ומקרקרות "ראיתם את החוצפנית הזאת?!" ונשארות מאחור.
התרנגולת החכמה היא התרנגולת האפורה ויש לי אליה חיבה יתרה. היא מתנהגת יותר כמו כלב מאשר כמו תרנגולת. כשאני כורעת לנכש עוד פרחים שהם עשבים היא נעמדת לצדי ובעזרת דורבניה גורפת ימינה ושמאלה את האדמה - גריפה בימין, גריפה בשמאל, ניקור, גריפה בימין, גריפה בשמאל, ניקור. מה שכל כך נעים לי הוא שהיא לא הולכת לאיזו פינה אחרת בחצר אלא נשארת צמודה אלי כל העת. אנחנו עובדות כך עוד כשעה ואז אני מסיימת את יום העבודה שלי ושתינו עוזבות את גינת הירק.
יומיים מאוחר יותר, שוב אני בגן הירק ונדמה לי שאני שומעת קרקור חרישי של תרנגולת. אני מביטה סביב ולא רואה אף תרנגולת בתוך גן הירק. למחרת, כשאני מתקרבת אל חממת הזכוכית, שוב נדמה לי שאני שומעת קריאה רכה של תרנגולת בצרה. אני מסתכלת סביב ובדיוק כמו אמש לא מצליחה להבחין בשום תרנגולת אקראית. בארוחת הערב אולֶה אומר שהתרנגולת האפורה נעלמה. "באמת?" אני ממש מודאגת אך לא מקשרת בכלל בין הקולות ששמעתי לידיעה החדשה.
למחרת, שוב אני בסביבת החממה ושוב אני שומעת את הקרקור החלש. הפעם אני מחברת את הנקודות ומודיעה לעצמי שעד שאני לא מוצאת את מקור הקרקור אני לא עוזבת את הגינה. אני יורדת על ארבע ומתחילה לזחול אל כל פינות גן הירק שרגל אדם מאות שנים לא דרכה בהן. לפתע, בתוך סבך שיחים, מתחת למריצה חלודה, מסובכת בתוך חוט תיל אני רואה את אהובתי אפורת הצוואר. מהפחד שאזיק למסכנה אני מחליטה שעדיף לקרוא לבעל הבית ופותחת בריצה לכיוון הבית תוך שאני צורחת "אולֶה!!! אולה!!!" בעל הבית הבלונדיני שבטוח חושב שהורדתי לעצמי אצבע מגיע, אדום פנים, בריצה אלי. "מה קרה?" הוא שואל בדאגה. "מצאתי את התרנגולת! מצאתי את התרנגולת!!" "אה, או-קיי," נראה שהוא לא מתרגש כמוני מהידיעה המרעישה. הוא הולך אל אחד המבנים וחוזר עם קאטר ביד ושנינו רצים להציל את התרנגולת. איזו שמחה ואיזה אושר. מצאתי והצלתי את אהובתי הקטנה! בדרך חזרה לבית אולֶה ככה תוהה בינו לבין עצמו "אני לא מבין איך היא מצאה את הפרצה בגדר...?" שותקת אני לצידו הולכת.
ועכשיו בקשר לברווזונים. אינני יודעת מדוע, אך לדנים יש איזה נוהג לקחת את ביצי אמא ברווזה שגרה בחווה אחת ולתת אותן לאימא תרנגולת שתדגור עליהן בחווה אחרת. התרנגולת מאוד מתרגשת לקראת הביצים החדשות ומיד עליהן מתישבת. אחרי כשבועיים דגירה הברווזנים בוקעים ובדרך הטבע מיד מתבייתים על התרנגולת שהיא הדבר הראשון שהם רואים. הברווזונים הקטנים הולכים אחרי אימא תרנגולת לכל מקום ובשלב מסויים מגלים את האגם שבחצר. את הדֶנים מאוד משעשע לראות איך הברווזונים משייטים למרכז האגם וצוללים בו להנאתם בעוד אימא תרנגולת המסכנה רצה במעגלים סביב האגם הקטן ועוד רגע חוטפת התקף לב.
למרות שלתרנגולת יש איי-קיו 2 האימא הזאת מבינה שהיא את הילדים לא לוקחת לאגם יותר והמסכנים הקטנים משתוקקים למים. אז אני מחליטה שאבנה להם ברכה קטנה ממש ליד הלול. כך הם גם יוכלו לצלול במים ולהשתכשך ואימא תרנגולת תוכל להישאר קרובה ושפויה. וכך אני עושה. אני מוצאת גיגית בעומק של כחמישים סנטימטרים וברוחב של כ-75 סנטים, חופרת בור בעומק הזה, מניחה את הגיגית בתוך הבור וממלאת אותה מים. לוקח לברווזונים מעט זמן להתגבר על חשדנותם כלפי האובייקט הבלתי מוכר אך לאחר כמה דקות הגיבורה שביניהם ניגשת אל סף הברכה ומדלגת פנימה ואחריה נכנסים כל היתר. איזה אושר ואיזו שמחה.
אחרי בניית הברכה, מגיעים חברים שלי לקופנהגן ואני נוסעת לבקר אותם ולראות את העיר של הנס כריסטיאן אנדרסן, שאגב, נולד ממש כאן באודנסה ואולי גם כתב כאן את אגדת "הברווזון המכוער". העיר קופנהגן היא עיר שרק אנשים בעלי מודעות עצמית וחברתית גבוהה יכולים לבנות. העיר הזאת היא עיר שרק אנשים שאינם עסוקים במלחמת השרדות ושאינם גווועים אף פעם ברעב יכולים לתכנן ולהקים. זאת עיר ששואפת להתחשב בצרכים הכי שוליים של האדם החי בה, כמו למשל: ריאות ירוקות וגנים וגינות בכל פינה, מבנים הבנויים מחומרים ממוחזרים ותיקניים שמותאמים אסטטית בצורתם לסביבתם ומתכתבים עם הסטוריה, צרכי דיור ונוחות, רחובות רחבים ובנינים נמוכים שמאפשרים לתושבים ליהנות מכול שביב קרן שמש, ותעלות המשמשות כדרכים לתחבורה ימית ציבורית במקום כבישים, מנועים ואספלט. אילו רק הייתי דנית....
אני נשארת אצל הדני והאסיו-אמריקאית כשלושה שבועות שבמהלכן צינור המים החמים, סוף-סוף, מוחלף, הבור נסתם והרצפה חוזרת לקדמותה. עם זאת, שואב האבק נעלם מחיינו לנצח והטרקטור לא זז מילימטר. אבל כיף לי. אני מכירה את הילדים הבוגרים של בעל הבית מנישואיו הראשונים וממש מתחברת למריה, אלסנדרו ומריוס. אנחנו מבשלים יחד, מנקים את החצר, שותלים ירקות, נוסעים לטייל וצוחקים כל הזמן.
לצערי, הזמן שלי בדנמרק ואכן, בכל המדינות השנגן, מגיע לסיומו. כמעט סיימתי את תשעים הימים שלי ואני חייבת לעזוב את אירופה לפחות לעוד תשעים ימים. לכן אני בדרכי לבריטניה, שם מתגוררים רבים מבני משפחתי ושם אף אחד לא יכול להעיף אותי כי אני מחזיק בדרכון הבריטי, שאינו שווה הרבה.
נתראה בצד השני של המנהרה!
Comments