דבר ראשון: להפטר מהפסנתר.

פסנתר קיר מתוצרת קולינגווּד

איך צועדים את הצעד הקטן הראשון?

רוב חייך חלמת לגלות עולם, להתנסות בהרפתקאות נוכריות ולהרחיב נופייך ועתה הגיע הרגע. את מוכנה לצאת למסע. יכול להיות שזה רגע לפני ההתמסדות, לפני הבאת ילד לעולם, לפני התמקדות בקידום מקצועי ויכול להיות שזה הרגע בו את מבינה שאם זה לא יקרה עכשיו זה לא יקרה לעולם.

ההחלטה לצאת ממקום מושבך המוכר והאהוב ולהשאיר את חייך כפי שהכרת אותם עד עכשיו מאחורייך היא, בלשון המעטה, החלטה לא פשוטה. מעבר לכול הרגשות הנלווים אליה, יש גם עניינים טכניים רבים שיש לפתור בעטיה. יש לך את המקום בו את מתגוררת בין אם הוא מושכר או קניינך הפרטי, יש את האוטו שצריך למכור או להשאיר ובהתאם לזמן בו את מתכוונת לשהות מחוץ למולדתך, יתכן שיש להודיע לאי אילו רשויות לגבי זמן שהייתך בחו"ל. אבל, לדעתי, החלק המורכב ביותר הוא הפרידה מהחפצים האישיים.

אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים והפרטים הקטנים הם הפריטים והרכוש שנצברו במהלך החיים. אצלי, למשל, מדובר היה בפסנתר. כשהייתי צעירה (ויפה) הייתי מנגנת איזה מהלך הרמוני או מנגינה שהתנגנו לי בראש ודווקא חשבתי שאני די כשרונית. אבל אז מסיבות שונות שוכנעתי שעליי ללמוד בצורה מסודרת והיו אי אילו מורות לפסנתר שביקשו שננגן מוצארט ורַגטָיים ובאך ואֶריק סָטי ובסבר פנים חמור, בזו אחר זו, סיפרו שיש אנשים שנולדים עם כשרון טבעי בידיים ושאני לא אחת מהם. נו, אז הלימוד הפרטי לא נמשך זמן רב והפסנתר, שנעלב יחד אתי, אף מרד והפך לזייפן מעצבן שלא סותם את הפה.

בהתכוננות ליציאה למסע די ברור שפסנתר הוא משהו שבהחלט צריך להיפטר ממנו. אבל מי, לעזאזל, ירצה בפסנתר עתיק, מתפרק, שאין לו חלקי חילוף, שאף מכוונן לא רוצה להתקרב אליו ושבנוסף לכול הוא גם זייפן שלא סותם את הפה?

וחוץ מהפסנתר יש גם מזרון אורתופדי רב קפיצים ושכבות, יש טלוויזיה כבויה כי מי רוצה לראות דיקטטורה בהתהוות, יש את הספרים שנקראו ולא ייקראו שוב והדיסקים שאין מכשיר שינגן אותם והבגדים המיותרים והנעליים שאך מדי פעם ננעלות וכמו הפסנתר רק צוברות אבק היכן שהן מוטלות. ואי אפשר שלא להזכיר את כלי המטבח ואת סט הצלחות 18 חלקים שששה עשר חלקים ממנו לא ראו אור יום מאז נרכשו ועוד ועוד ועוד. איך נפטרים מכול הפריטים הללו? איך מחליטים מה ילך לנעמ"ת, מה יינתן לחברותים, מה יימכר, מה ייזרק לפח?

אנחנו אומרות לעצמנו שאלו סתם "דברים" שעשויים מסתם חומרים שאוגדו לחפצים פונקציונליים על ידי סתם מכונות ורק במקרה דבק בהם ריח גופנו ונטבעו בהם טביעות אצבעותינו, ולמרות שאנחנו חוזרות ואומרות לעצמנו שלא אכפת לנו הסרעפת כבר מתחילה להקשיח והחריץ העליון מעמיק והחריץ התחתון נסגר ואנחנו מרגישות רע מאוד.

אכפת לנו. אכפת לנו יותר ממה שניתן לתאר. אנחנו מוציאות נעל מהמגרה ומרגישות שאם תושלך למחסן או לפח היא תיעלב נורא. כולם ייעלבו. הספרים, הדיסקים, הבגדים שבקושי לבשנו והפסנתר... הפסנתר שהיה של סבתא והוא בן מאה וחמישים וכבר עמד בכל חדריי וחיכה בסבלנות שאצליח לנגן אותו ולאהוב עליו, איך אוכל להיפרד מהזייפן הזקן?

בעודי מביטה בפסנתר המתוק אני עוצמת עיניים ומנווטת עצמי אל תשומת הלב למה שקורה בגופי. הסריקה מתחילה מלמטה. אני שמה לב שכואב במפרק הבוהן הגדולה בשתי כפות הרגליים. משם נמשך חוט דייג שמושחל דרך כל פתחי האגן ומכווץ אותם חזק ואלה מושכים עד כאב בגב התחתון וזה מושך בסרעפת והסרעפת מקשיחה את הריאות וחוט הדייג סובב סביב הצוואר ומגיע עד הגבות המכוּנסוֹת ונקשר סופית אל החריץ שהוזכר לעיל. כן. ההיסטריה שוכנת בכל אבריי, אני מרגישה נורא ועוד שנייה אני מוותרת על כל המסע.

'תנשמי!' קול פנימי מצווה.

סיפרו לי שהאזורים המכוּוצים הם דפוס והדפוס מיוצר כדי לא להרגיש פחד. אני ביקורתית מאוד כלפי הפרשנות הזאת כי אני חושבת שהכיווצים והכאבים ותחושת העילפון הם בפירוש פחד. אז, זהו, שלא. הכיווץ המפותל הזה הוא מה שעוצר בעדי להרגיש את הפחד עצמו. הפחד הטהור, הסבירו לנו, הוא פשוט זרימה של אנרגיה שאמורה להציל את חיינו. האנרגיה הזהובה נוצרה כדי לגרום לנו לרוץ מהר, לטפס בקלילות לראש העץ ולחשוב בבהירות וכך להישאר בחיים. החרדה, שהיא מה שאני חווה כעת, לעומת הפחד הטהור, מקפיאה אותנו, מערפלת את חשיבתנו, שואבת מאיתנו את כוחנו, הופכת אותנו לטרף קל ויש להניח שלפני שימכור הנטרף את הפסנתר הוא ייאכל.

או-קיי. בשם האב, הבן, הרוח הקדושה והמסע הנכסף אני מסכימה לנסות הכול. אני מרפה את הכתפיים ואת הגבות. אני פותחת את כל פתחי האוורור. הסרעפת נעזבת והאוויר מוצא דרכו אל הבטן ואל אגן הירכיים. גל חום שוטף את כולי ועפעף עיני השמאלית רוטט.

מפחיד להיפרד מהפרטים הקטנים שבמשך כל כך הרבה שנים הגדירו לנו מי אנחנו. מפחיד עוד יותר לצאת לטיול חובק הגדרה עצמית עולמית. ואנחנו לא ששות לחוש פחד. אבל הפחד הוא רק פחד וכשנותנים לו להרעיד את אמות הסיפים הוא, בסופו של דבר, שומר עלינו ונותן לנו את הכוח לזרום הלאה.

לאחר דקות מספר של סריקה, נשימה והרפיה לפתע נדמה שאפשר להיפטר מהפסנתר. והנה עשינו את הצעד הקטן הראשון לקראת המסע הגדול.

הדברים שחייבים לעשות לפני שיוצאים למסע עולמי.

יומן האומה

מאמר מתוך עיתון "מעריב" מאת מתן וסרמן בתאריך 28.02.2023

מפגינות בירושלים